סקירת ספרות

מהם גבולות האתיקה בדיווחי רכילות בתקשורת בישראל ?
דיווחי רכילות- שמירה על כללי האתיקה או עניין לציבור

אנו עדים בעולם הפרסום לדיווחי הרכילות בתקשורת בישראל ולחשיפה הרבה של המפורסמים ע"יי העיתונות מצד העיתונאים קיימת דילמה האם לפרסם ידיעה רכילותית וצהובה ולעבור על כללי האתיקה כדי לשרת את זכות הציבור לדעת ולתת להם את הידיעה הרכילותית בדיוק כפי שהיא במלואה או לשמור על כללי האתיקה ועל פרטיותם של הידוענים .

לעיתונות חשיבות רבה בעבור כולנו. דרך העיתונות אנחנו לומדים מה מתרחש ברחבי העולם ובישראל וגם נחשפים לדעות שונות ולידיעות רבות שמעניינות אותנו  . מהו "חופש העיתונות"?
חופש העיתונות מאגד בתוכו שתיים מזכויות היסוד של האדם: חופש הביטוי- הזכות להביע דעות ולנסות לשכנע בצידקתן ,
וחופש המידע או הזכות לדעת - הזכות לקבל דעות ולהפיצן. 
במאמר שקראתי שפורסם באתר גלובס שנכתב ע"י לי אור אברבך הוא מציין שאייל גולן תובע 300 אלף שקל מהבלוגר עומרי חיון ,הטענה היא שעומרי הפר את צו איסור הפרסום שאסר לחשוף את זהותו של  אייל גולן בזמן שהתפוצצה פרשת הקטינות . ובעקבות הפרסום הוא פגע בפרנסה שלו לדוגמא ההזמנות להופעות היו מועטות המון בנות לא הגיעו להופעות שלו, הרבה מעריצים הפסיקו להעריץ אותו והדעה שלהם לגביו השתנתה . כפי שבא לידי ביטוי תביעת לשון הרע שהגיש גולן באמצעות עו"ד שי אליאס, חיון עשה "שימוש ברכילות זולה,  דברי רפש וזוהמה והפצת דברים הפוגעים בידוען". בתביעה נכתב כי גולן לא קיים יחסי מין עם קטינות, לא משתמש ו/או השתמש בסמים, לא הדיח קטינה לשימוש בסמים ולא היה שותף למסיבות מין, וכי בעקבות הפרסום של חיון שמו הטוב הפך הפקר, הוא נחקר, נשפט והורשע תקשורתית, בעקבות זאת הוא זכה לקבל דברי לעג ובוז בכלי התקשורת וברשות חברתיות. לעומת זאת חיון פרסם שאייל גולן כן עשה את הדברים שהוא הואשם עליהם , בנוסף לכך הוא פירסם דברים שאינם הוכחו ושהיו בתהליך בדיקה הוא פירסם אותם בתור דבר מוכח ולא ציין את כל האמת , ובעקבות כך פגע בשמו הטוב של אייל גולן ועבר על כלל האתיקה העיתונאית  יושר והגינות. 

במאמרם של יחיאל לימור ורפי חן (2014)   באתר עושים תקשורת המערכת הנורמטיבית השנייה המתווה את פעילותם של העיתונאים - ואף מגבילה אותה היא מערכת האתיקה. האתיקה עוסקת, בהכללה, בדרך שבה אנו חיים את חיינו. היא מתמקדת בשאלות כגון: מה הם טוב ורע, הוגן ולא הוגן, אחריות וחוסר אחריות וכדומה.
אולם היא האתיקה עוסקת לא רק בהגדרה, אלא גם בדרך ההתנהגות.

כל הסוגיות האתיות - שעיקרן המותר והאסור מבחינה מוסרית - מעסיקות גם את מוסד
התקשורת. מוציאים לאור, בעלי עיתונים, עורכים ועיתונאים מודעים לכך כי אם לא
יתמודדו עם סוגיות אלה, ויתנו להן פתרונות הולמים, עלול הדבר לגרום לכך שמוסדות
אחרים בחברה, והמוסד הפוליטי בראשם, ינצלו את החלל הריק ויבקשו לסתמו באמצעות
חקיקה. תקנוני אתיקה, שגובשו על-ידי מוסדות התקשורת במדינות רבות בעולם, הם לפיכך
לא רק מכשיר פיקוח פנימי לשמירת הרמה המוסרית של העיתונים ושל העיתונאים, אלא גם
קיר מגן מפני הפעלת פיקוח חיצוני.

מועצת העיתונות בישראל, הנתפסת כגוף העליון של מוסד התקשורת בישראל

היא המנסחת את כללי האתיקה של העיתונות ואמורה לפקח על מימושם. 

עם כינונה הגדירה מועצת העיתונות לעצמה שבע מטרות: 

א) לשמור על חופש העיתונות
בישראל

ב) לשקוד על רמתה של העיתונות הישראלית

ג) לשקוד על קיום כללי האתיקה
המקצועית, שיאושרו על-ידי המועצה

ד) לעקוב אחרי מגמות, שיש בהן כדי להגביל אספקת

ידיעות בעלות ערך ועניין לציבור, ולהבטיח גישה חופשית אל מקורות האינפורמציה

ה) לבחון ולהגדיר שיטות, שעל פיהן יוכשרו ויאומנו עיתונאים

ו) לפרסם דוחות על עבודת
המועצה ומחקרים על התפתחות העיתונות

ז)לטפל בבעיות שונות הנוגעות לעיתונות ולדעת

הקהל.

הנוסח האחרון של תקנון האתיקה, כפי שאושר על-ידי מועצת העיתונות בשנת 1996, כולל
עשרים וחמישה סעיפים, האמורים להנחות כל עיתון וכל עיתונאי. הסעיפים האלה בוחנים
שאלות מוסריות ומקצועיות וקובעים גם את הדרכים המעשיות להתמודד עמן.

וזהו נוסח תקנון האתיקה של מועצת העיתונות:
1. הגדרות
"עיתון" - לרבות אמצעי תקשורת אלקטרוניים ולרבות הבעלים, המו"ל והעורך האחראי על
אמצעי התקשורת.
"עיתונאי" - לרבות עורך.
"אדם" - לרבות תאגיד, חבר בני אדם מואגד או בלתי מואגד וגוף ציבורי.

2.חופש העיתונות ואחריותה המקצועית
עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור
שירות מקצועי ופרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

3. יושר והגינות
1.עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא.
2. הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא
יימסרו אלה לציבור אף אם יש בהם עניין לציבור.

4. נאמנות לאמת
1. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק,
מטעה או מסולף.
2. לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות
בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים, וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות.
3. לא יובאו דברים בשמו של אדם אלא אם הם מובאה ישירה ומדויקת מפיו או ממסמך
בכתב. מכתב למערכת מותר לפרסם שלא כלשונו אם כותבו לא אסר זאת מראש ואם
בעריכה לא היה משום שינוי מהותי בתוכן המכתב או במשתמע ממנו.

5. בדיקת העובדות
1. לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן
ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.
2. דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת הידיעה כאמור.
3. העובדה כי ידיעה התפרסמה בעבר לא תפטור את הבא להסתמך עליה מבדיקת
מהימנות הידיעה.

6. אובייקטיביות
1. עיתון או עיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות.
2. ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה, יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים
לידיעות.
3. פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה.
4. הכותרת לא תהיה מטעה.
5. עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם
פרסומת הנחזית לחומר מערכתי.

7. תיקון טעויות, התנצלות ותגובה
טעויות, השמטות או אי-קיום דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות,
בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים
גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה
או אי דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי.

8. פרטיות ושם טוב
לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או שמו הטוב
והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום במדיה הראויה. פרסום דבר כאמור
מצריך כרגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו.

9. קורבנות
1. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או
נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, לפני שהידיעה על מותו או
פגיעתו של אותו אדם באה לידיעת המשפחה מפי גורם מוסמך, אלא אם קיימות
חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר.
2. בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה
או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, יתחשבו העיתון והעיתונאי
בבקשת בני משפחת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה, וישקלוה כנגד העניין
הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים.
3. בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של קורבן פשיעה,
יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה, וישקלוה
כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים.
4. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של קורבן עבירת
מין אלא בהסכמתו.
5. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ידיעה בדבר מצב בריאותו של פצוע, קורבן פשיעה או
עבירת מין אלא בהסתמך על מקור רפואי מוסמך.

10. קטינים
א. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו
ארבע עשרה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו, בשלומו או ברווחתו, אלא בהסכמת
הוריו או אפוטרופוס אם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה.
ב. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שמלאו לו ארבע
עשרה וטרם מלאו לו שמונה עשרה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו, בשלומו או
ברווחתו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה.

לשון הרע רכילות – מתי רכילות נחשבת להוצאת דיבה?

מתוך מאמר שפורסם על ידי מערכת האתר לשון  הרע (2017)מציינים כי לשון הרע היא ביטוי הקיים עוד מימי התורה שם נאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא, י"ט, ט"ז). בחוק הישראלי, קבועה הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ולפיו לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע בעבודתו, או לפגוע בו בשל מאפיינים שאינם בשליטתו כמו דתו, גזעו, מינו, נטייתו המינית וכדומה. 
אפילו אם יש אמת בפרסום, עצם העובדה שהדבר יפגע באדם או בתאגיד מביאה לאיסור הפרסום. אדם העובר על חוק זה ומפרסם דבר המוציא לשון הרע של אדם אחר, יואשם בביצוע עוולה נזיקית ולעיתים אף בביצוע עבירה פלילית. יצוין, כי בחוק זה ישנם חריגים: החוק מקנה הגנות לפרסומים שמוציאים לשון הרע. למעשה, הגנות לשון הרע "מתירות" אפוא תכנים פוגעניים למרות הנזק אשר עלול להיגרם למושאם (דוגמת הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב). 

בחקיקת חוק זה, איזנה הכנסת בין חופש הביטוי מחד ובין הזכות לשם טוב ולכבוד מאידך - 2 זכויות שקיבלו מעמד חוקתי על חוקי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 

• חופש הביטוי נולד לצורך הבטחת שוק רעיונות חופשי, מגוון דעות וחשיפת האמת.
• הזכות לשם טוב מבוססת על ההבנה שתדמית האדם בעיני החברה היא לעיתים הנכס החשוב ביותר לאדם, עוד יותר מנכסים מוחשיים.

כל אחת מזכויות אלו, חשיבותה בצידה ואף אחת מהן אינה מוחלטת אלא יחסית. הכנסת ראתה צורך לאזן בין שתי זכויות אלו ולאפשר שאחת תגבור על רעותה במקרים המתאימים. האיזון נעשה הן ע"י החוק והן ע"י ביהמ"ש ומשתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו.

רכילות עוסקת בשערוריות שהן בגדר לשון הרע

הרכילות מתייחסת לשיח שנושאו המרכזי הוא אנשים אחרים, ועוסקת בהפצת מידע שלא זכה לפרסום רחב, אשר עלול להוות פגיעה בפרטיות ולעסוק בשערוריות ובנושאים שהם בגדר לשון הרע. בדרך כלל מיוחסת לרכילות אמינות נמוכה, ולרוב מתפשטות עובדות שגויות ומידע בדוי שמטרתו העיקרית לעורר עניין שווא בנושאי שיחה. 

חוק איסור לשון הרע אשר נחקק בשנת 1965, עוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם באמצעות הטלת איסור פרסום ביטויים העלולים להשפיל ולבזות אותו. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית שניתן לקבל עבורה פיצויים וסעדים ואף יכול להתגבש לכדי עבירה פלילית והטלת עונש של עד שנת מאסר.

החוק מגדיר את המושג ואת האחריות על ביצוע העבירה, וקובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו, לבזותו בשל גזע, מוצא, דת, מקום מגורים, מין או נטייה מינית. כאשר לשם הגדרת לשון הרע, אין זה משנה אם מדובר בעובדה או בדעה.

האם הפרסום נועד לספק את יצרם של רכלנים? 

החוק מציג גם הקלות והגנות מפני הוצאת לשון הרע, שהעיקריות בהן הן הגנת אמת בפרסום והגנת תום לב. כך שישנם פרסומים מוגנים, כמו פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי, הבעת דעה שפורסמה בתום לבופרסומים מצד חברי כנסת, שרים בממשלה או מבקר המדינה, אשר נחשבים לפרסומים לגיטימיים ומותרים.

כאשר מדובר באיש ציבור ועניין ציבורי, קבעה הפסיקה כי רכילות גרידא ופרסומים על בני משפחות אנשי ציבור, שאין בהם כדי להביא תועלת ציבורית, אינם מהווים עניין ציבורי, כך שגם אם עומדת בפני המפרסם הגנת אמת הפרסום, כאשר מדובר ברכילות, הפרסום עלול לשמש כעילה בתביעת לשון הרעבמסגרת תביעה אזרחית או במסגרת ההליך הפלילי. על כן תנאי זה בהגנת אמת בפרסום, מחייב קיומו של האינטרס הציבורי והמשמעותי בפרסום ולא כדי לספק עניין לסקרנים או למלא את יצרם של רכלנים.

לשון הרע? מסתבר שרכילות דווקא עושה לכם טוב

כולנו מסכימים שלדבר על אחרים זה רע, אבל הצורך ברכילות ליווה אותנו מאז ומעולם, עזר לשמור על האנושות בתחילת דרכה ומסייע גם לנו כיום במגוון מישורים. אז מה יש בפעולה הרעה הזאת שעושה לנו כל כך טוב?

מתוך אתר וואלה (2017) רובנו רואים ברכילות מנהג מגונה שיש להוקיע, ומביטים בזלזול באנשים שמרכלים. עם זאת, בעוד שההיגיון אומר שזה לא בסדר, נשקר לעצמנו אם נגיד שאנחנו לא חוטאים בשיתוף מידע על הסובבים אותנו פעם בכמה זמן. ד"ר ניקולס אמלר, חוקר מאוניברסיטת סארי שבאנגליה שבחן את הנושא לעומק, קבע כי כ-80 אחוזים מהשיחות שלנו במהלך היום עוסקות באנשים אחרים. אז מה גורם לזה? אם תשאלו מומחים בתחום, לרכילות יש דווקא ערך אבולוציוני, חברתי וכן, גם בריאותי.

יסודות התרבות הפופולרית מאת ד"ר דוד גורוביץ (2014)-

תרבות פופולרית או במילים אחרת תרבות ההמונים המוכרת גם בתור התרבות המנוגדת לתרבות החדשנית.

מה פופולרי ? מה מעניין את הקהל הרחב ? תשוקה ! מוות! כסף ! 

נכון כי מרבית האוכלוסייה שייכת לתרבות הפופולרית ( אנשים השיכיים לתרבות החדשנית נמצאים בפוליטיקה בעלי כלי התקשורת וכו".)

הניגוד בין התרבויות גורם לשסע למרות זאת ניתן לראות כי ישנה איזושהי חציית גבולות. לדוגמא כולם צופים בתוכניות רייאליטי השייכות לתרבות הפופולרית , בסופו של יום ישנה צריכה תקשורתית משותפת לשתי התרבויות. 

תרבות פופולרית =תקשורת=המונים=פופולרי=תרבות פופולרית .

תרבות ידוענים - 

דמותו של הידוען משיקה לעתים לדמויות אחרות הפועלות במרחב התקשורתי: הכוכב (קולנוע, תקשורת, פוליטיקה, אקדמיה, בידור וכן הלאה) וגיבור התרבות. בניגוד לכוכב, הסלבריטי איננו מלווה בהכרח בזוהר מיוחד. בניגוד לגיבור התרבות, שמצית את דמיונו של הציבור בזכות הישג יוצא דופן, הסלבריטי מתקיים בטווח הקצר. חשיבותו נובעת מעצם פרסומו, וזה קשור קשר הדוק להופעתו התכופה. בדומה לכוכב או לגיבור התרבות, גם אצל הסלבריטי חשובה הנִרְאוּת שלו. הוא מופיע כדימוי פיזי, כאייקון תרבותי בולט. הסלבריטי מושך אליו את אהדת הציבור וממלא את חיי מעריציו ב"משמעות": החדירה לחדר המיטות שלו, למכוניתו המאובזרת, לניסוחיו השנונים, לאורח חייו היוקרתי או השערורייתי (או לשניהם), מעוררת באדם מן השורה הזדהות נרקיסיסטית עם הידוען, שמאפשרת לו לחיות דרכו את הפנטזיה של האחר. 

מתוך אתר ubank.co.il הדילמה המוסרית בפרסום מידע ותמונות של ידוענים ב'עיתונות הצהובה'-


לפי עבודת חקר באתר ubank שעסקה בדילמה המוסרית הנוגעת לצילום ופרסום ידוענים, סלבריטאים במסגרת העיתונות הצהובה. הדילמה המוסרית עולה הלכה למעשה כאשר באה לידי ביטוי ההתנגשויות בין הזכות לפרטיות ושמירה על הפרטיות של סלבריטאים מתוקף היותם אנשים ובני אדם, עם הזכות לחופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת.
ההחלטה המוסרית העומדת בפני צלם הפפראצי והן בעלי המדיה המודרנית העיתונאית הוא האם לפרסם מידע אישי ופרטי, באיזה אופן, ובאיזה אופן לקבל את אותו המידע. 
שאלת המחקר בעבודה זו היא : מהם המאפיינים לבעיות המוסרית ב"עיתונות צהובה" בכלל, ובצילומי פפראצי בפרט? 
שאלה זו עונה על מטרת המחקר  זו תוך ביסוס תשתית תיאורטית המושתתת על ידע קיים בנושא, התייחסות לניסיונות הריסון העצמי של ענף ותעשיית העיתונות, התייחסות לריסון החיצוני על ידי מערכת החוק והמשפט וכן אבצע ניתוח דילמה מוסרית על פי מודל השלבים אשר נלמד במסגרת הקורס: מוסר בעסקים.
החשיבות הקיימת לחקירת הדילמה המוסרית הנוכחית הולכת ומתבהרת עם השתנות העולם הטכנולוגי המודרני מחד והעולם המודרני התרבותי מאידך.
ברמה הטכנולוגית, אמצעי הצילום, המעקב, אמצעי השיתוף והפרסום המיידיים, הקלות בה ניתן לפתוח אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות ובהם לשתף מידע כל אלו נמצאים בהתפתחות, שיפור, התייעלות מתמדת ומהירה. למעשה, כל הכלים הללו מאפשרים למידע פרטי על חייהם של ידוענים להפוך בין רגע לחלקת ונחלת הכלל.
ברמה התרבותית, החברה המודרנית היא חברה מציצנית אשר חלק מסיפוק הצרכים שלה על ידי המדיה הפך לסיפוק צרכים רכילותיים, סיפוק צרכי סקרנות ומציצנות, כל אלו נוגעים בעיקר לאותן דמויות מפורסמות וציבוריות של ידוענים. הקהל, שהוא צרכן המדיה מעודד בעצם צריכתו את המידע והתמונות של סלבריטאים את תרבות הסלבריטי ותרבות החדירה לפרטיותם.
גם מבחינת עולם הידוענים, קיימת התפתחות של תרבות ידוענים. חלומם של אנשים רבים הוא חלום ההצלחה והתהילה. רבים רוצים להיות מפורסמים, רוצים להיחשף באמצעות תוכניות טלוויזיה, בין אם באופן הקשור ליכולות או כישרון מסוים ובין אם בכלל עבור עצם הפרסום. ולכן, גם מבחינה תרבותית זו קיימת חשיבות לחקירת הנושא.
בנוסך לכל האמור, המסקנה העולה היא שרובנו  עדים למקרים בשנים האחרונות, כדוגמת מות הנסיכה דיאנה, בהם נוכחות צלמי פפראצי גרמה נזק באופן מובהק עד כדי סיפור טראגי אשר כולל את מותה של הנסיכה דיאנה. כלומר,  יש חשיבות לבדוק את הקווים האדומים ואת תחומי המותר והאסור, תוך ניסוחם מחדש בכדי למנוע הישנות של מקרים מסוג זה.

לפי אלינה רבינוביץ (2017) "לא זוהר: הסלבס ששונאים להיות מפורסמים"- 

כמה מאיתנו נשאלו בילדות מה הם חולמים לעשות כשהם יהיו גדולים וענו בלי להסס: "להיות מפורסמים"? בעולם טכנולוגי שבו כולם כבר מכירים את כולם, רבים האנשים שחולמים להצטרף לקליקת ה"סלבס" בביצה ולהנות מההטבות השונות שמגיעות להם בתור אנשים מהתעשייה; הזמנות להשקות שונות ומגניבות, מעריצים שמחשיבים אותם לכל עולמם, מתנות שונות והרבה הבזקי מצלמות. מעבר למותרות שמגיעות להם בתור מפורסמים, קיימות גם מגרעות רבות: חוסר פרטיות, צילום בניגוד לרצונם, רכילות שקרית, מעריצים אובססיביים מדי והרשימה עוד ארוכה. השאלה האמיתית שנשאלת היא האם המגרעות שוות את המאמץ, ותאמינו או לא - יש מפורסמים שהיו מעדיפים להשאר אנונימיים.


הנה כמה דוגמאות לדעתם של המפורסמים על הפרסום :

תובל שפיר

תובל הוא אחד מהשמות החזקים ביותר בין הילדים ובני הנוער בארץ כיום. הוא בסך הכל בן 24 אבל כבר הספיק לשחק ב'השמינייה', 'פצועים בראש', 'גאליס', השתתף בפסטיגלים וזכה אין ספור פעמים בתואר "שחקן השנה" בנבחרי ערוץ הילדים וגם אצלנו בפרוגי. למרות שהוא אחד מהכוכבים האהובים ביותר, נדמה כי התהילה לא קורצת לו כמו לשחקנים אחרים בני גילו. בריאיון שעשה בעבר למגזין "פנאי פלוס" הוא שיתף ואמר כי היה מעניין אותו ללכת ולעבוד בעבודה 'רגילה', לנסות אפילו למלצר ולראות איך הוא יתמודד בעבודות מהסוג הזה. כשנשאל האם הוא היה מעדיף לחיות בישראל או הוליווד והאם הוא היה מעדיף להיות מפורסם או אנונימי – הוא הודה כי הוא היה מעדיף לחיות בישראל ובאנונימיות.

נינט טייב

היא כבר מזמן לא המאמי הלאומית שזכתה ב"כוכב נולד". השחקנית והזמרת שהפכה לרוקרית ידועה ומוערכת בארץ והחליטה ללכת לעבוד ולהתעסק גם בקריירה בין לאומית בחו"ל לא מתחברת כלל לצד הפולשני של התקשורת כלפי ידוענים ואף סולדת מהעניין. בשנת 2015 היא תבעה ביחד עם בעלה צלם פפראצי שתיעד את בעלה עומד במרפסת עם תחתונים בלבד על סך 300 אלף שקל, בגין הפרת הפרטיות של החיים של השניים. בנוסף לסיפור הנ"ל, לפני שנינה עזבה את הארץ היו מספר מקרים שבהם היא קיללה והתעצבנה על צלמים שתיעדו אותה – מה שגם הפך לויראלי ומתועד.

גפן ברקאי

הכרנו אותו בתור הבחור עם התלתלים והחיוך הכובש בסדרה "יומני החופש הגדול", המשכנו לעקוב אחריו גם בפרוייקטים אחרים שלו; "שוברי גלים", "מלאך של אמא", "אוי-בוי" ועוד.  למרות שבזכות המשחק והיופי שלו הוא זכה להרבה הערצה, הערכה ועוקבים באינסטגרם, נראה כי הדבר לא מרגש אותו במיוחד: "אני לא רוצה להיות כוכב, אני רוצה להיות שחקן", הוא סיפר באחד מהריאיונות שלו והוסיף: "יש ברז ויש שלולית. להיות שחקן זה הברז והפרסום הוא שלולית, זאת תופעת לוואי לזה שאני אהיה שחקן מצליח, אבל אני לא רוצה להיות מפורסם בכלל". ברקאי עומד מאחורי המילים שלו ומעביר ביקורת על אלא שרוצים להיות מפורסמים בכל מחיר: "מה, הפרסום זה העיקר? גם אם זה בגלל שאני אשתתף בתחרות אבובים בערוץ 2 ואתפרסם מזה?"

מתוך כתבתה של ליהי עטר בכר(2017) "סלבס, זהירות: ההאקר שמאיים על כוכבי תעשיית הבידור המקומית"-

ממש כמו בהוליווד האקר מקומי מאיים לפרוץ למחשבים וטלפונים סלולריים של מפורסמים ישראלים. הראשונים שנפלו קורבן להדלפת תמונות אינטימיות: מוזיקאי בינלאומי ודוגמנית.בינינו, כמה נורא יהיה לדעת שפלשו לכם למכשיר הקטן והשימושי ביותר, בו נמצא בערך כל מה שמרכיב את החיים שלכם? ההודעות הכי פרטיות, מספרי טלפונים, רשימות של דברים שאתם לא רוצים לשכוח ובעיקר - תמונות אינטימיות, שבדיעבד בטח הצטערתם שצילמתם.ובכן, זוהי קריאה אחרונה לכל שחקן, זמר, דוגמנית או פליט ריאליטי שנמצא ברגעים אלה ממש מול המראה ושוקל לצלם עצמו בפוזה אינטימית כזאת או אחרת - עצור! אתה עשוי להתחרט על זה בקרוב. רק תשאל זמר ישראלי מוכר ודוגמנית מפורסמת, שיודעים איך זה מרגיש כשמישהו חודר לאקססורי הכי אינטימי, כלומר לסמארטפון הפרטי שלהם.בימים האחרונים הגיעו למערכת וואלה! סלבס מספר פניות תוקפניות מהאקר (פרטיו שמורים במערכת), בהן הוא מאיים לפרוץ למכשירים סלולריים ומחשבים של כוכבים מקומיים, ומודיע שיפרסם תמונות ומידע אישי על חייהם.את המידע, וואלה! סלבס קיבלה בתוספת תמונה להמחשה של אמן ישראלי שמפורסם גם בעולם, לצד דוגמנית מקומית אחרת, כשהם ברגע אינטימי במיוחד (כן, גם היא שמורה במערכת). על פי אותו חובב טכנולוגיה וסלבס, נראה שזאת רק ההתחלה.

לדוגמא מקרה ממש חם מהתנור שקרה לא מזמן , האקר וחובב מחשבים הדליף סרטון עירום של הזמרת עדן בן זקן-

בכתבה של יפעת הללי אברהם אתר מאקו (2018) פורסם כי הודלף סרטון של הזמרת עדן בן זקן עירומה בתא ההלבשה בכתבה נכתב כי עדן בן זקן גילתה הבוקר שסרטון חושפני שלה רץ בוואטסאפ, לאחר שתועדה במצלמות אבטחה כשהיא מודדת בגדי ים. מטעמה של עדן בן זקן נמסר: "אנו המומים שאנשים באים למדוד בגדים ומוצאים את עצמם נחשפים לסרטונים מהסוג הזה"
בוקר לא קל עבר על הזמרת עדן בן זקן, לאחר שנודע כי סרטון חושפני שלה מופץ במהירות בין אנשים בוואטסאפ. עדן, אחת הזמרות המוכרות בישראל, גילתה על הסרטון בשעות האחרונות ומטפלת בנושא בחומרה.הזמרת הגיעה למדוד בגדי ים בחנות, נכנסה לחדר ההלבשה ומדדה שם את הפריטים שבחרה ותועדה במצלמות האבטחה, כשהיא ללא חלק עליון ומחליפה בגדים. הסרטון החל להתפשט ולעבור בין אנשים, שקיבלו תיעוד של הזמרת כשהיא בעירום חלקי. מנהליה של הזמרת לא הקלו ראש בדבר ומיד פנו למשטרת ישראל על מנת לנסות ולבדוק כיצד ניתן לעצור את הזוועה, ולטפל במפיץ הסרטון ובמי שממשיכים להפיץ אותו ברשת. זו לא הפעם הראשונה שדבר מהסוג הזה קורה למפורסמות בישראל. רובן לא הסכימו להחשף כשהדבר קרה ולא דיברו על הנושא, אך כן פעלו על מנת שינקטו צעדים חמורים כנגד מי שאחראים לעבירות מהסוג הזה. 

דבר דומה קרה לשדרנית הספורט שרון פרי, לאחר שנפרץ מכשיר הסלולרי האישי שלה והופצו תמונות אינטימיות שלה ברחבי הרשת. גם גורו הכושר, ענת הראל, עברה חוויה דומה ואף כתבה על כך פוסט בעמוד הפייסבוק האישי שלה. בינואר 2014 אושר בכנסת חוק של חברת הכנסת יפעת קריב, שקובע כי "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו ולא ניתנה הסכמתו לפרסום מהווה הטרדה מינית שדינה בפועל עד חמש שנות מאסר". זאת אומרת, זאת לא פגיעה בפרטיות, זאת עבירת מין."אנחנו המומים מרמת השפל והחדירה לפרטיות שאליה אנשים מגיעים תמורת פירסום או כסף, אנו מגישים תלונה במשטרה ברגעים אלו, ואנו המומים שאנשים באים למדוד בגדים ומוצאים את עצמם נחשפים לסרטונים מהסוג הזה. עדן מגישה ברגע זה תלונה במשטרה והנושא בטיפול משפטי ומשטרתי, עדן המומה ונפגעה קשות מהחדירה לפרטיות, והחליטה לאשר את פרסום שמה ואף התעקשה לפרסם את שמה על מנת שהתנהלות מבישה זו שפוגעת באנשים מפורסמים ולא מפורסמים לא תקרה בעתיד לאף אדם, עם כל הקושי למען יראו ויראו למען כל האנשים שימצאו את עצמם במצב כזה".

בדומה למקרה של החדירה לפרטיות של  הזמרת עדן בן זקן קרה אותו מקרה גם לדוגמנית נטע אלחמיסטר

מכתבתו של ערן סויסה (2018) שפורסמה באתר ישראל היום עולה כי שבועיים אחרי שדלף סרטון חושפני של עדן בן זקן שצולם בחנותה של נטע אלחמיסטר, בשעות האחרונות התפרסם ברשתות החברתיות סרטון דומה, ובמרכזו אלחימיסטר בעצמה.

על פי הסרטון נראה כי אלחמיסטר נמצאת באותו חדר שבו צולמה בן זקן בעצמה. בסרטון היא נראית כשהיא מודדת בגדי ים עם חלק עליון חשוף. הסרטון, באורך 44 שניות, צולם בחודש מרץ בשנת 2017, ובשלב זה לא ברור מי אחראי להפצת הסרטון.

לפי כתבתו של מיקי לוין (2018) באתר ספורט 1 "זה מצער שנמצאים בינינו אנשים שמשקיעים זמן ואנרגיה על מנת להרוס ולפגוע באנשים אחרים", כך מסר שי אביטל, הסוכן של נטע אלחמיסטר, לאחר שסרטון עירום של הדוגמנית דלף לרשת ובו היא נראית מודדת בגדי ים בחנות "בננות" שבבעלותה. "מצער עוד יותר שיש כאלה שחושבים שיש לנו חלק בהפצת הסרטונים". כזכור, רק לפני שבועיים הופץ גם סרטון עירום של עדן בן זקן באותה החנות. אביטל המשיך ומסר מטעמה של אלחמיסטר: "כרגע, כמו עדן בן זקן, אנחנו קורבנות של מעשה מכוער ונפשע שביצעו גרומים עבריניים. לפני זמן קצר פנינו שוב למשטרה ואנו מצפים שתפעל בעוצמה נגד מי שפרץ למערך האבטחה של החנות. אנו נעשה הכל כדי למנוע הפצת סרטונים נוספים ונפעל למיצוי הדין עם הפורץ והמפיץ. אנו מבקשים מהציבור, בכל לשון של בקשה, שלא לקחת חלק בהפצת הסרטונים. ולמי שעשה את זה, חשוב לנו לומר: 'בסוף המשטרה תגיע אלייך – ואתה תשלם על מעשייך מחיר כבד'".

במאמרה של דנה פוגץ (2013) "סלבריטאים על כורחם (ובחסות בית המשפט?)מחשבות על פרטיותם של נפגעי ֵעברות בהליך המשפטי"   היא כותבת כי לפשע חמור יש "רייטינג" תקשורתי גבוה. סדרות מתח רבות מראות קרבנות צורחים באימה, גופות פזורות בשטח, חיפושים נמרצים וטכניקות זיהוי פלילי בזירות פשע, ניהול משפטים פליליים סבוכים. כאשר מעשה פשע כזה קורה במציאות, כלי התקשורת ממהרים להגיע ולעתים קרובות מנסים לדלות פרטים אישיים, "צהובים" לא רק בארצות- הברית רצח הוא "הבילוי האמריקני הקודר  ומזעזעים ככל האפשר. לרוב איננו עוצרים לחשוב על אותו "ידוען לרגע"ביותר, נחגג בסרטים ובשירים". שבמרכז הסיפור, קרבן הפשע, הנדרש להיחשף ברגעיו הקשים ביותר, בלא הכנה מראש ועל פי רוב על לא עוול בכפו. כשהנאשם התוקף עומד לדין, והנפגע מעיד נגדו, החשיפה התקשורתית נמשכת ולא תמיד מאירה את הנפגע באור חיובי. חשיפת המתרחש באולם הדיונים עלולה לפגוע בנפגעים בשלל דרכים, בין בעצם נוכחותם של אנשי תקשורת באולם ובדיווח ממנו, ובין במסירת חומרים מן התיק המשפטי לכלי התקשורת או אף בפרסום פרטים בפסק הדין: חשיפת זהותם ברבים בנושאים רגישים, חשיפת פרטים אינטימיים על אודותיהם או בעניין העבֵ רה שבוצעה בהם גם בלא חשיפת זהותם. כל היוצא לכלי התקשורת מתוך אולם בית המשפט ופוגע בפרטיותם של נפגעים הוא עניינה של רשימה זו.
 היא מוסיפה למרות המעורבות הרבה של התקשורת בהליכים משפטיים, העניין המחקרי הרב בסוגיה והחשיבות הגוברת של זכויות נפגעי עברות, כמפורט להלן, השיח המשפטי ממעט לדון בזכות לפרטיות של נפגעי פשעים לעומת רצון התקשורת לחשוף אותם ואת מקריהם, ואף אינו עוסק בחובת מערכת המשפט להגן עליהם ולהימנע מלפגוע בהם. גם כשהופנתה תשומת לב לקשר אפשרי בין סדרי דין פליליים לבין חופש  הביטוי, למשל, התמקד הדיון בזכויות חשודים ונאשמים כלפי המדינה. שלא כדעת אחדים, נקודת המוצא שלי היא שאפשר לקבוע "מתחם אישי" ראוי להגנה אף שהפלישה המקוממת של התקשורת לחיי הפרט כבר נחשבת לחלק לטענתי, שתפורט להלן, לפחות בכל האמור בחשיפת  מהמחיר של חיי האדם בחברה. פרטים בהליך המשפטי גופו ובנפגעי עבֵרה, ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות פרסום מיידי של הנעשה באולם המשפט, והשינויים בדיווח התקשורתי ובשימוש של גורמים בעלי עניין בהליך השיפוטי, כל אלה מחייבים חשיבה מחודשת על עקרונות היסוד בסוגיה. 
פעמים רבות פרטי חקירה מתפרסמים באמצעי התקשורת, ובעשור האחרון גם  באינטרנט, אף שהליך שיפוטי אסר את פרסומם או את הדיווח עליהם. האינטרנט אינו רק ערוץ טכני נוסף אלא יש לו השפעה חברתית רבת עוצמה, והוא מאפשר תגובות מידיות ואנונימיות, שספק אם מי מאתנו היה מרשה לעצמו להגיב בקלות ראש כזאת לו היה עלול להיות אחראי משפטית לדבריו. כיום מתועדות לתופעה זו יש סימוכין במחקרים  פגיעות רבות בנפגעי עברה מפרסומים באינטרנט. רבים על השימוש ברשת ועל מידת ההגנה על הפרטיות או החדירה לפרטיות בה, לרבות מחקרים אמפיריים, והיא מוסקת גם משכיחותם של אתרים וגופים המכוונים הדיון בסוגיית האינטרנט והפרטיות נערך בהקשרים לתת מידע על הגנה ברשת. רבים וכאן רק אזכיר את הסכנה שב"קולות לוחשים ולשונות מקשקשות ההופכים הסכנות שתוארו לעיל  לרישומים קבועים שאותם קל למצוא בחיפוש באינטרנט". הופכות למועצמות, מוחשיות, מידיות, תמידיות ונתונות לדיווח אנונימי לא רק בידי עיתונאים טיפוסיים אלא גם בידי גורמים אשר אינם כפופים לקוד אתי או אף לאחריות משפטית.
תקשורת האינטרנט הוכיחה שהחוק, בעיניה, אינו מחייב, לעתים עד כדי פרסום נוכחות וירטואלית של  צווי איסור הפרסום עצמם, בהתרסה כלפי מערכת המשפט. הנפגע בהקשרים אחרים, מהם חיוביים כגון עשייה ציבורית, עלולה לסכן אותו השאלה המתחייבת בעקבות  בחשיפה מהירה ביותר של זהותו ופרטיו האישיים. מקרים אלה היא מה משמעותה של הזכות לפרטיות במקרים כאלה, כשקל כל כך להפר אותה. האם ייתכן פתרון כולל למצב זה? שאלה זו מטרידה אולם ראויה למאמר  נפרד.

התקשורת, כגורם אחראי, יכולה להכריע בשאלה אם ראוי לפרסם פרטים אישיים ולא רק אם מותר לפרסמם. מקור אפשרי להגנה זו הוא כללי האתיקה של מועצת העיתונות. כללים אלה מציעים פתרון לדילמת ההתנגשות בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של אדם לפרטיות, ובייחוד זכותם של קרבנות עברה לפרטיות. תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות קובע בסעיף 9ב כי "בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים של אדם שנספה או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה, או באסון אחר, יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת בני משפחת הקרבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים". כמה מהעיתונאים ערים להוראת סעיף זה בתקנות האתיקה? והלוא ממילא הסעיף מצומצם אף הוא ל"פרטים מזהים" בלבד ונדרשת בקשה של המשפחה שלא יפורסמו. לפיכך האתיקה העיתונאית מציעה הגנה דלה מאוד. יתר על כן, ערכו של פתרון אתי זה הוא מועט בעידן שבו אמצעי התקשורת נלחמים זה בזה, כפי שצוין, כשפרטיהם האישיים של נפגעים הם כלי רב ערך במאבק. ובכל זאת יש המציינים את חשיבותה של אתיקת עיתונאים, גם לכלי התקשורת אולם איזו חשיבות יש לרגולציה עצמית כאשר למועצת העיתונות יש כוח משל עצמו. לכך  מאוד במקרים אלה, בעיקר כלפי פרסומי אינטרנט שאינם כפופים לה כלל?  בדברי התקשורת עצמה יש סתירה מסוימת. מצד אחד אנו עדים לקמפיינים נמרצים נגד האלימות הגואה, נגד גל מעשי הרצח השוד או האונס. מצד אחר, תיאור מעשים אלה תורם לרווחי התקשורת ולא תמיד ברור אם העיתונאי המבקש לשוחח עם קרבן העברה אכן רואה לנגד עיניו את הפגיעה שכבר הוסבה לו על ידי הפוגע, ואם הוא אכן מנסה למנוע פגיעה נוספת, הנגרמת מחשיפה לא רצויה ולא מבוקרת. התפיסה הרווחת שיש להגן על הנפגע מפני הפוגע, ולא מפני התקשורת, וכי התקשורת מקדמת אינטרסים ציבוריים, עלולה להביא לפגיעה נוספת בנפגעים, להתעלמות מהאינטרסים האישיים שלהם. לכן אין להסתפק ברגולציה עצמית של כלי התקשורת.
לסיום היא מסכמת כי במלאת עשרים שנה לחוקי היסוד, יש להעניק לזכויות הקבועות בהם את מלוא משמעותן, בייחוד על רקע ייחודם של נפגעי עברה. כך, יש להכיר בזכותם של הנפגעים לפרטיות כזכות חוקתית במישורים רבים מהנהוג כיום, ולהציב נקודת האיזון ראויה בינה לבין פומביות הדיון. המחוקק הישראלי קבע מתווה נורמטיבי המאפשר לכבד את פרטיות הנפגעים בעזרת פרשנות שיפוטית, גם בלא תיקוני חקיקה כלשהם, בעת שקילת בקשות לפרסום חומרים מתיק, בקשות לסגירת דלתיים או בקשות לאיסור פרסום, ואף בדרך הפשוטה של איזון חוקתי בעצם כתיבת פסק דין לפרסום.

"עניין ציבורי" מול  "עניין לציבור" - העניין הציבורי העומד בבסיס זכות הציבור לדעת.

משה נגבי בספרו "חופש העיתונות בישראל" וזאב סגל במאמרו "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" מגדירים מהו המושג "עניין ציבורי".

לדבריהם, "עניין ציבורי" הוא עניין שיש לציבור אינטרס לגיטימי לדעת עליו ותועלת בידיעתו, לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואו לשם אורחות חייו. המינוח "עניין ציבורי" מתייחס רק לפרסום פוגע בפרטיות, שבידיעתו יש משום "תועלת לציבור".

המחוקק משתמש בחוק במושג "עניין ציבורי" ולא במונח "עניין לציבור". סגל מסביר זאת בכך, ש"עניין לציבור" יכול להכיל כל נושא שיש בו כדי לעניין אדם, ולו גם מטעמי סקרנות ויצר הרכילות גרידא. אבחנה זו מתחדדת לנוכח ההבדל המשמעותי בין שני מינוחים אלה בחוק .


על פי אתרו של גיא אופיר - משרד עורכי דין  עו"ד גלית נסים כתבה בסקירתה כי אנשים מפורסמים (המכונים בשפת הסלנג: סלבס או סלבריטאים) עושים לא מעט כסף מהשם שיצרו בציבור עקב היותם מפורסמים. האם בשל היותם ידוענים, ויתרו למעשה מראש על פרטיותם?

האם ראוי שהחוק יגן על שמם הטוב של מפורסמים ועל פרטיותם, כפי שהוא מגן על שמם של אנשים פרטיים? או אולי במקרה זה של ידוענים יש להעדיף את עקרון חופש הביטוי ולאפשר פגיעה בשמם הטוב ואף להתיר חדירה לפרטיותם? האם כתבות הרכילות הינן "עניין לציבור" הראוי להגנת מפני תביעות לשון הרע ופגיעה בפרטיות? האם לסלבריטאים יש את הזכות כי לא יוטרדו ע"י צלמי פאפרצי ו/או עיתונאי רכילות?  הגדרת אופן הפרסום בחוק איסור לשון הרע ובחוק הגנת הפרטיות היא הגדרה רחבה והיא מתקיימת למעשה בין בכתב ובין בעל פה בכל מדיה אפשרית לרבות ברשת האינטרנט ובתקשורת ההמונים.

מנגד עומד עקרון חופש הביטוי, אשר מקבל מעמד בכורה במשטר דמוקרטי כמו גם בפסיקת בתי המשפט בישראל לאורך שנות קיומה. זכות הציבור לדעת ולקבל מידע, הוכנסה לתוך חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, כהגנה לנתבע בתביעת לשון הרע או בתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, באמצעות ההגנה לפרסום שהיה בו עניין לציבור.ככלל, בהתאם לעקרון העניין לציבור בפרסום, זכותו של כל אדם להביע דעתו ולחשוף מידע וצילומים אודות אחר מבלי שיוטלו על התבטאותו מגבלות או סנקציות, אם עומד בהגנת "אמת דיברתי", הכוללת שני תנאים מצטברים: האחד שהפרסום היה "אמת" והשני, כי היה בפרסום "ענין לציבור" (ראו ההגנות הקבועות בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ובסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות). בשאלה מהו אמת, ועד כמה הפרסום צריך להיות אמת, לא נרחיב כאן, אלא נתמקד בשאלת העניין לציבור.סביר, כי עיתונאי רכילות, צלם פאפראצי, ומפרסם אחר, אם יתבעו ע"י ידוען, יטענו כי הצילום או המידע שפרסמו היה אמת וכי היה בו עניין לציבור. עם זאת, טענת הגנה שכזו, אינה מובנת מאליה, והיא נטל משמעותי לאותו נתבע ועורכי הדין מטעמו. נסביר:ראשית, הנטל הוא על הנתבע להוכיח ההגנה, להבדיל מהכלל שהתובע צריך להוכיח את תביעתו ("המוציא על חברו עליו הראיה"). שנית, על הנתבע להוכיח הן אמיתות המידע, והן היות המידע "עניין לציבור".המונח עניין לציבור, אינו עניין רכילותי. כלומר, עצם העובדה שהציבור התעניין ברכילות, אינה מעידה כי היה עניין לציבור, כהגדרת החוק. החוק אינו נועד להגן על רייטינג, אלא נועד להגן על מידע שעקרונות חופש הביטוי מחייבים התרת פרסומו.בתי המשפט התחבטו לא פעם בשאלות אלו, ונראה שפעם אחר פעם, ניסו להימנע ממתן הגדרה מלאה לשאלה האם רכילות מוגנת במסגרת "עניין לציבור". ראו למשל תביעתו של גיל ריבה נגד צלם הפאפרצי בוצ'צו וואלה סלבס, שם בית המשפט השתדל להמנע מהכרעה בשאלה האם העניין לציבור כולל גם צילומי פאפארצי.

שאלת "ענין הציבור" בפרסומים פוגעניים על ידוענים היא שאלה מקשה ומאתגרת, שכן ידוענים נבנים ואף מתפרנסים מעצם הענין שהם עצמם יצרו אצל הציבור בחייהם ובמעשיהם. ואולם, איפה עלינו לשרטט את הגבול בין פרסום אמת שיש בו ענין לציבור ובין פרסום אמת שאינו מעניינו של הציבור, ופגע באדם הידוען? נניח לרגע, כתרגיל מחשבתי, שיש ענין ציבורי במידע רכילותי שהוא "אמת" בדבר פרטים מחייו של הידוען או הידוענית, מידע על חייו הזוגיים, נטייתו המינית, הרגליו המיניים, מקומות הבילוי שבהם נמצא ומתועד הידוען וידיעות על תחביביו. האם בגדרייה של התיבה "עניינו של הציבור" נכלל גם פרסום פרטים נוספים או אחרים על בני משפחתו/בני זוג?! נזכיר, כי אותם בני משפחה, לא בחרו להיות ידוענים, ואי אפשר לשייך להם ויתור מכללא על פרטיותם רק בגלל שנולדו לידוען, או התחתנו עמו. לא בהכרח שהידוען "ויתר מכללא על פרטיותו" רק בגלל שהתפרסם. האם לא ראוי, כי במסגרת בחינת "הענין הציבור" בפרסום מידע על חייהם הפרטים של הידוענים תיבחנה גם השלכות הפרסום על בני משפחתו, הוריו, ילדיו?! דוגמה נוספת, האם במקרה שידוען שצילם עצמו במצב אינטימי והתמונה דלפה לרשת קיים בהגדרה ומלכתחילה ענין ציבורי בפרסום? האם בכל מחיר יש לפרסם את התמונה – ומהו אותו מחיר? תשובה ברורה איננו יכולים לענות, כי המשפט אינו מתמטיקה חד משמעית. אולם נסביר לסיכום, כי בתי המשפט בארה"ב הפגינו גישה מתירנית יותר כלפי עיתונאי רכילות וצלמי פאפרצי, גם גישתם כלפי תמונות אינטימיות של ידוענים וידועניות, אשר דלפו באינטרנט, הייתה ליברלית, ואולי אף ליברלית מידי. מנגד, בתי המשפט בישראל, בצורה לא עקבית (תלוי לא פעם בזהות השופט) התוו קו לפיו, שאלת עניין הציבור וההגנה אשר היא פורסת לזכות הנתבע, תיקבע לפי עוצמת פגיעת הפרסום (מבחן המידתיות). במילים אחרות, ככל שהפרסום יותר פוגע בפרטיות או בשמו הטוב של הידוען, כך נרים את המשוכה גבוה יותר בפני הנתבע המבקש לטעון כי מדובר בעניין לציבור, ונקשה עליו בשאלה האם אכן זכותו של הציבור לדעת מצדיקה וכוללת את פרסום המידע הפוגעני. אומנם המבחן שחל לטעמנו בישראל, מייצר חוסר ודאות, עדיין לגישתנו, יש בו כדי ללכת בין הטיפות ולאזן טוב יותר בין המתח הקיים בין שני הערכים המנוגדים: חופש הביטוי, והזכות לשם טוב והזכות לפרטיות.

מתוך הבלוג של מתי דוד (2017) באתר news1  במאמרו הוא כותב כי זכות הציבור לדעת כיצד מערכות התקשורת מבשלות ידיעות וכתבות, כיצד ומדוע דוחפים ומבליטים נושאים ואנשים מסוימים, וכיצד פוסלים ומעלימים מידע. זכות הציבור לדעת מה קורה בחדרי החדשות. העיתונאים תובעים שקיפות וזרימת מידע חופשי כולל הדלפות, ללא מגבלות וחסימות. ואולם התקשורת עצמה שומרת על סגירות של כל מה שקורה בתוכה. זכות הציבור לדעת לא רק מה שקורה בממשלה, במוסדות הכלכליים, הביטחוניים, הפוליטיים ואחרים, אלא גם מה שקורה בתקשורת. 
זכות הציבור לדעת כיצד מערכות התקשורת מבשלות ידיעות וכתבות, כיצד ומדוע דוחפים ומבליטים נושאים ואנשים מסוימים, וכיצד פוסלים ומעלימים מידע
בכתבה נוספת של מתי דוד באתר (news 1 (2011 הוא כותב כי מועצת העיתונות היא גוף ציבורי וולונטרי מכובד, הכולל קבוצת אנשי שם ומוניטין, מקרב פרופסורים, עורכי דין ונוספים. למועצה יש תקנון (מבנה ופעילות) האתיקה המקצועית של העיתונות ובית דין לאתיקה. חברים במועצה רוב גופי התקשורת הכתובה והאלקטרונית. 
מועצת העיתונות אמורה להיות כתובת מקצועית, מוסרית ואתית עליונה, בכל הקשור לעיתונאים ולתקשורת, שייעודה להגן על האינטרס הציבורי, חופש הביטוי ושמירת הדמוקרטיה. האמנם עקרונות אלה מקוימים על-ידי העיתונאים?  כוחה של המועצה אמור לבוא מאמון הציבור של צרכני התקשורת, מאמינות פעילותה והחלטותיה של המועצה, ומנכונות של העיתונאים לקבל ולקיים את מרותה של המועצה ותקנון האתיקה שלה. לסיכום - מועצת העיתונות אינה ממלאת כיאות את תפקידה ונמנעת בדרך כלל להתעמת עם העיתונאים. היא מתעלמת ומשלימה עם תופעות והרגלים פסולים ושליליים בתקשורת, הפוגעים בתדמיתה וביוקרתה. 

בעקבות זכות הציבור לדעת העיתונאי עושה את עבודתו כראוי והוא מחוייב לספק לקהל צרכני התקשורת את המידע הרכילותי שהם עצמם רוצים לדעת. ולכן עבודת העיתונאי חשובה מאוד בתקשורת ובעולם הפירסומי .

לפי מאמרם של  עידית מנוסביץ ואזי לבאון (2013) "העיתונות המקומית בישראל 2013 :קווים לדמותה"-
העיתונות המקומית ממלאת תפקידים שונים מאלה של העיתונות הארצית, ובכך היא משמשת מרכיב חשוב ומשלים במפת התקשורת במרחב הציבורי. סקרי מדיה לאורך השנים מלמדים כי ציבור גדול באוכלוסייה צורך עיתונות מקומית בקביעות.

מתוך מאמרה של מעיין (2017) באתר טקסטולוגיה בו היא כתבה כי לעיתונאים ולכלי התקשורת תפקידים רבים במדינה דמוקרטית. הם אחראים על הפצת מידע חיוני בקרב האזרחים, קביעת סדר יום ציבור, פוליטי ופיקוח על מוסדות השלטון. כדאי לבצע זאת, זקוקה התקשורת לאמון הציבור. לעתים, עיתונאים או ארגוני תקשורת מפירים את הכללים המקצועיים וכך אמון הציבור עלול להיפגע. כדי שהדבר לא יקרה, נדרשים ארגוני התקשורת לכונן תהליכי בקרה ותיקונים פנימיים. תהליכים אלו מכונים חבות התקשורת, כלומר מסירת דין וחשבון על פעולותיהם של עיתונאים ומימוש פעולות מתקנות. במקרים מוצדקים מבצעים ארגוני התקשורת פעולות תיקון, שמשרטטות מחדש שבין הראוי לאינו ראוי. שבין נורמה מקצועית מקובלת ולגיטימית, לבין הפרה של כללי האתיקה העיתונאית ופגיעה בציבור.

 ערכים הפרופסיונליים המרכזים של כל עיתונאי

1. דיוק:
   יש לאמת כל הדבר העולה לשידור, אין לשדר דבר אשר אינו נכון או מדויק. אין לערוך משדר באופן שעלול לסלף את המידע הכלול בו, אם קיים חשש בהטעיית הציבור.
2. אובייקטיביות:
   היכולת להביא חדשות בצורה אובייקטיבית ונטרלית על העיתונאי להימנע להביע את השקפותיו האישיות בנושאים שהוא מסקר, ויש להימנע מהדבקת תגיות. אין לשדר תחושות במקום מידע, על השדרן להימנע מגילויים של סולידריות (הזדהות) או סלידה עם נושאי הסיקור. על הדיווח להיות עובדי ככל האפשר ויש להבחין בין עובדות ודעות. הבאת דעה אישית, פרשנות וניתוח המידע ישודרו באופן שניתן יהיה להבחין בבירור בינם לבין העובדות. תפקידם העיקרי של העיתונאים לספק למאזינים ולצופים מידע אמין, בדוק ושלם ולהניח להם להגיע למסכנה בעצמם.
3. איזון: יש להקפיד לשמור על איזון בין שני הצדדים של הסיקור העיתונאי, על המראיין להקפיד על מנת אפשרות שווה לצדדים השונים להשתתף בדיונים או בעימותים ולהביע את דעתם בלא הפרעה מצד היריב או המנחה. יש להקפיד על מנת תנאים טכניים שווים.

קשיים של עיתונאים ביישום הערכים המרכזיים:

1.   אובייקטיביות – האם אפשר לדווח בלי לערב עמדות אישיות? האם בכלל עיתונאי יכול להיות אובייקטיבי. קריטריון האובייקטיביות אינו ישים לעבודה העיתונאית. ההנחה היא שעיתונאי יכול לתפקד כמראה המשקפת את המציאות אינו מציאותית. העין האנושית היא אינה מראה, הראייה של כל אדם היא סלקטיבית המבטאת את אישיותו, האלטרנטיבה לאין אובייקטיביות היא לא בהכרח סובייקטיבית, היא יכולה להיות מידה של סובייקטיביות עיתונאית. כאשר, במקום דיווח אובייקטיבי ניתן להציע דיווח נטרלי או הוגן. בדמוקרטיה הפלורליסטית יש הכרה בריבוי זוויות ראייה, תאורים ופרשנויות לאירועים שונים הדבר מותנה בכך שלעיתונאי של מימוש זכות חופש הפרשנות. כתיבה ניו-ג’רנליסטית (עיתונות חדשה) דוגלת בכך שהעיתונאים מצהירים במפורש כי כתיבתם סובייקטיבית ואינם מתיימרים לאובייקטיביות בדיווח. ״אתה מודיע לקורא: יכול להיות שאלו עובדות ויכול להיות שלא, אני הייתי שם וזה מה שראיתי קבל את זה או אל תקבל את זה״.
2. דיוק – האם אפשר לפרסם כתבות שיהיו חפות מכל טעות עובדתית? אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לקביעת רמת אמינותו של כלי תקשורת בעייני הציבור הוא מידת הדיוק של ידיעותיו. דיוק עיתונאי משמעותו שחזור הוגן ואתי של האירוע. הצורך להימנע מהטעיית הציבור, כלומר הצורך לספק בסיס לשיח ציבורי איכותי הניזון מעובדות ופרשנויות המתבססות על מידע מדויק.
   סל הטעויות –
   טעויות איות, אינן משבשות בהכרח את יכולת הבנת הכתבה אך מצביעות על סטנדרטים נמוכים של העיתונאי.
   טעויות אובייקטיביות, נוגעות לאבטים השונים של העובדות כמו, טעויות בשמות, בתפקידים בזמנים וכדומה. טעויות אובייקטיביות יכולות להיות בכותרת, שמכילה מידע עובדתי שגוי, בציטוטים, בנתונים כמותיים או באבטים עובדים אחרים כמו מיקום תפקידים וכדומה.
   טעויות סובייקטיביות, הנודעות לאבטים שונים באופן הצגת המידע, כמו השמת מידע חיוני, הדגשת מידע משני וכדומה.עיוות מידע והצואה מהקשרם וכו’.
   מתי יכולות לקראת הטעויות?
   שלב איסוף המידע – טעויות שעלולות להגרם עקב גורמים שונים כמו: מקור מידע בלתי אמין, חוסר תאום בין עיתונאי למקור, חוסר מקצועיות וכדומה.
   שלב גיבוש המידע – כאשר עיתונאי אינו טורח לאמת כראוי את המידע שבידיו משמיט מידע חיוני וכדומה.
   שלב העריכה – טעויות שמתרחשות כאשר העורכים אינם טורחים לבדוק את הידיעה כראוי ולוודא שמאחוריה עומדים מקורות מהימנים.

מי אחראי לטעויות?
העיתונאים ודפוסי עבודתם – דפוסי עבודה שטחיים, או זמן קצר, התבססות על מקורות מידע מועטים והרצון למכור את הכתבה שתמשוך את עין הקורא ולא תמיד תציג את המציאות.
אילוצים של סביבת עבודת העיתונאי – לחצי זמן, הצורך לעלות לשידור ולהשיג סקופ בלעדי. והמקורות לא תמיד מוסרים מידע אמין.
המקורות – המקורות לא תמיד מוסרים מידע אמין ונכון.

• איזון – האם ניתן ורצוי לייצג את כל העמדות והדעות הרווחות בציבור. בשמירה על איזון עיתונאי, יש לתת לשני יריבים או לשתי השקפות מתחרות ייצוג שווה. עיתונאים רבים מעדיפים להיצמד לסיפור ונמנעים ואימות מידע עם בעל העניין האמור להגיב. יש לכך סיבות מגוונות כמו הפחד לקלקל את הסיפור.

מדוע קשה להקפיד על כללי האתיקה

1. מיידיות – המיידיות יכולה להביא לאי דיוקים וטעויות, כתוצאה מהרצון להתחרות בכלי התקשורת האחרים.
2. חוסר בהכשרה מסודרת לעיתונאים שאינם מכירים את הקוד האתי.
3. המיסחור של התקשורת.
4. הרצון לרצות גופים מסחריים.
5. בעלות צולבת – אנשי עסקי המחזיקים בבעלותם כלי תקשורת אחרים   וחברים אחרות.

מתוך אתרו של גיא פינס (2009)  "האתיקה של גיא פינס" 

כותב עומרי קיינן שגיא פינס נוהג לחטט בפחי 

 אשפה של ידוענים כדי למצוא עליהם לכלוך עבור תוכנית הבידור שלו, "ערב טוב עם גיא פינס". בחברת הכבלים הוט החליטו להוריד את תוכניתו אחרי העונה הנוכחית, משום שמאות לקוחות עזבו את החברה בנימוק שהתוכנית פוגעת באינטליגנציה שלהם. בעקבות ירידת התוכנית פתח פינס בלוג רכילות בשם "גיאפי", הממומן מכספי קרטל הסמים הקולומביאני מדיין, שאחד מהבכירים בו הוא חבר קרוב של פינס

על פי מאמרם של  פרופ' אריה ווהל; שרה ליפקין; הגר אנוש באתר מטח (1996) -

בעיות אתיות מטרידות אותנו יום-יום. בתחומים רבים בא לעזרתנו ספר החוקים וקובע כללים של אסור מותר. במקרים אחרים אנו פועלים על-פי הבנתנו. כך פועל גם עיתונאי, בהבדל אחד: הנזק שעלול לגרום שיקול דעת מוטעה של עיתון או של עיתונאי גדול הרבה יותר מן הנזק שאנחנו עלולים לגרום לזולתנו. הסיבה לכך היא הכוח הרב הנתון בידי העיתון. 
דמיינו לעצמכם, שעיתונאי מדווח, כי שר בממשלה השתכר במסיבה והתנהג בצורה מבישה. הידיעה מתפרסמת בעיתון בשעת בוקר מוקדמת, וכל הקוראים נדהמים. זוהי שיחת היום בחנויות, באוטובוסים ובמקומות עבודה. מי שלא קראו את הידיעה בעיתון, שומעים עליה מפי חבריהם. גם הרדיו והטלוויזיה מתעניינים בסקופ העצום ומיד מתחילים לשדר תגובות ודברי פרשנות. עד מהרה נודע הסיפור לכולם. יש אזרחים שצוחקים על חשבון השר, ויש אזרחים הזועמים עליו. כמעט כולם מביעים ספק לגבי עתידו הפוליטי של השר ומצפים להתפטרותו. 
כעבור יום מתברר לפתע שהידיעה לא הייתה מדויקת. העיתון מתנצל, העיתונאי נענש, אבל את הנזק שנגרם לשמו הטוב של אותו שר יהיה קשה מאוד לתקן. 
מאחר שלכל מילה הנכתבת בעיתון יש הד בקהל, עיתונאי עלול לגרום על נקלה נזק לשמם הטוב של אנשי ציבור ושל חברות מסחריות ואפילו לשמו הטוב של האזרח הפשוט. כוח זה מעמיד במבחן מתמיד את הגינותו, את מצפונו ואת שיקול דעתו של העיתונאי. דבר זה חשוב כל-כך, עד כי בספר החוקים יש הוראה מיוחדת, המחייבת את העיתונאי לומר אמת כאשר הידיעה שהוא מפרסם עלולה לפגוע בשמו הטוב של אדם. ככל שהדבר מפתיע, זה המקרה היחיד שבו החוק מחייב את העיתונאי לפרסם אמת. 
עיתונאים, ואמצעי התקשורת המעסיקים אותם, מתאמצים מאוד שלא לחטוא לאמת גם בעניינים שהחוק אינו מתערב בהם. מדוע הם כה משתדלים לחקור ולברר שהם אכן כותבים דברים נכונים? 
יש לכך שתי תשובות: 
ראשית - כדי שלא לפגוע באמינותם בעיני הציבור. אם יתברר שכתבו דברי שקר או אפילו דברים לא מדויקים, הציבור לא יאמין להם עוד. העיתונאי ייפגע וגם העיתון ייפגע. 
שנית - יש כללי אתיקה המגבילים את העיתונאים, את העיתונים ואת אמצעי התקשורת האלקטרונית. 

תקנון האתיקה קובע עקרונות התנהגות לעיתונאים. לפי כללי האתיקה, העיתונאים הם משרתי הציבור, ובתור שכאלה עליהם לגלות ^אחריות^ רבה בכל צעד ושעל, כדי שלא למעול באמון שהציבור נותן בהם. 

חובתם לשמור על דיוק ומהימנות במסירת המידע. עיתונאי המוסר מידע מתוך ידיעה ברורה שהמידע איננו נכון - מועל באמון. עיתונאי המעביר מידע מסולף במטרה לשרת צרכים פרטיים של אדם או של מוסד - מנצל לרעה את מקצועו ואת כוחו. כללי האתיקה מדגישים את הגינות העיתונאי. פיתויים, סחיטות ואיומים הם דרכים בלתי כשרות, ואסור לעיתונאי להשתמש בהן להשגת מידע. באותה מידה אסור לעיתונאי לקבל מתנות מאנשים או ממוסדות שאתם הוא קשור בעבודתו, וזאת מחשש שהדבר עלול להטות את דעתו. תפקיד העיתונאי הוא להגן על חופש העיתונות ועל חירות הביטוי. כלומר: לשמור על הזכות היסודית של כל אדם בחברה דמוקרטית להביע את דעתו, להגיב, לתמוך או להתנגד, ולדון בכל נושא. חובתו של העיתונאי לספר לאזרח מה קורה סביבו: מה מתרחש בממשלה, בכנסת ובכל אחד מתחומי חיינו. חובתו לבקר עיוותים ולהוקיע גילויי שחיתות. עם זאת, העיתונאי חייב לשמור על צנעת הפרט. עליו להגן על כבודו של האדם, ולהישמר מפגיעה ברגשותיו. אסור לעיתונאי לפלוש לחייו הפרטיים של אדם, ולגלות לציבור את ענייניו וסודותיו רק כדי לספק את יצר הסקרנות של קוראיו.  כללי האתיקה מגינים על אדם ששמו הטוב נפגע. למשל: אין לפרסם בעיתון האשמה מבלי לתת לאדם המואשם אפשרות להגיב על כך. סעיף מיוחד בספר החוקים מצווה על העיתונאי לנהוג זהירות מיוחדת כאשר מדובר באדם העומד למשפט. חוק "סוב יודיצה" ("תחת שפיטה", כלומר בעת מהלך המשפט) קובע, שברגע שנפתח משפט נגד מישהו, מותר לעיתונאי לפרסם רק את הדברים הנאמרים בבית המשפט. אסור לעיתונות לפרסם וידויים ועדויות, העלולים להשפיע על העדים, על דעת הקהל או על החלטות השופטים. אחד מחוקי האתיקה החשובים ביותר הוא החובה להימנע מלשון הרע, כלומר מהוצאת דיבה על אדם. הוצאת דיבה היא פרסום של דבר שקר הפוגע בשמו הטוב של אדם כלשהו. חוק לשון הרע מעניש עיתונאים ועיתונים העוברים עברה כזו ואף מבטיח פיצוי לנפגע. 

לסיכום:

העיתון הוא כלי רב-עצמה, ככתוב בספר משלי: "מוות וחיים ביד לשון". עיתונאי אחד מסוגל להשפיע לפעמים על גורל של מדינה שלמה. עיתון שאינו בוחל באמצעים של השמצה והסתה, עלול להרוס פוליטיקאי נערץ, ועיתון שאינו נרתע ממאבק ציבורי חריף, עשוי לחולל שינוי בעמדת הציבור כולו. למרבה המזל, ברוב המקרים העיתונים עושים שימוש ראוי וטוב בכוחם, ורוב העיתונאים נוהגים אחריות רבה בהחלטותיהם. עם זאת, בעת קריאה בעיתון עלינו להיות מודעים לכך שהוא עלול לשרת מטרות פסולות או לנהוג בניגוד לכללי האתיקה. בשעת הקריאה, כדאי תמיד לשאול את עצמנו כמה שאלות: האם בגילוי מסוים העיתון פוגע בפרטיותו של אדם? האם יש לנו הרגשה שהוא מסתיר פרטים מן הקורא? האם הוא מנסה לנקום באדם או בארגון כלשהו? חובתו של כל עיתון לבקר את התנהגותם ואת מעשיהם של פוליטיקאים ושל גופים ממשלתיים, פוליטיים או עסקיים. חובתנו, כקוראים, לבקר את התנהגותו של העיתון. עלינו לזכור שאמינותם של העיתונאים תלויה במידה רבה גם בנו. העיתון, כמשרת הציבור וכעסק מסחרי, רגיש מאוד לתגובות הציבור כלפיו. אם אנו, כקוראים, נגיב באופן פעיל ונתריע בפני העיתון על פגיעה כלשהי בכללי האתיקה, נתרום בכך את תרומתנו למוסר העיתונאי ולשמירה על מעמדה של העיתונות.